<h1>סמ"ק מצוריך סימן רי"א</h1>
<h2>דף צה.</h2>
כל רבותינו שבצרפת שוים שאין הלכה כרב דאמר בשר שנתעלם מן העין אסור שמא תחליף באיסור ומסקינן לענין בשר [שאבדה] בין בסימן בין בטביעת עין מותר עכ"ל ס"ג (שם סי' קמ"א). רבה בר רב הונא מחתך ליה אתלתא קרנתא, פי' כשהיה שולח בביתו בשר ביד גוי, ותימא דמי פליג ארב דאמר בפרק אין מעמידין (ע"ז דף ל"ט) ח'ב'י'ת' אסור בחותם אחד פי' חלב, בשר, יין, תכלת, ויש לומר דהאי סימן דג' קרנתא עדיף, אי נמי אר"ת הא דבעינן חותם בתוך חותם לא מיירי אלא כששולח ביד ישראל חשוד דטרח ומזייף אבל על גוי סגי בחותם אחד ומכל מקום אין אנו סומכין להאי תירוץ, והרב ר' אהרן מאיפרנא"י פי' דהא דאמר רב בחותם אחד אסור היינו כששולח לחבירו (אסור) והוא עצמו לא יכיר חותמו אבל כששולח בביתו הוא ישוב ויכיר חותמו ואז מותר אפילו בחותם אחד, ונראה דאפילו אות אחת חשיבא דלא גרע מג' קרנתא, עכ"ל התוס' בפרק אלו מציאות (דף כ"ג ד"ה אתלתא). ואומר, יהודי שהביא בשר מבית גוי בלא סימן אסור אף על גב דלית הלכתא כרב הני מילי היכא דליכא ריעותא אבל היכא דאיכא ריעותא פסק רבינו שמואל דאסור ואפילו יש ליהודי טביעות עינא בגוה אין מועיל כי אם לצורבא מרבנן דלא משני בדיבורא כי אם בג' מילי אבל אדם אחר אינו נאמן בטביעת עינא. הגה"ה, מיהו מסקינן בפרק גיד הנשה דהני מילי לענין ממונא אבל לענין איסורא אין חילוק בין צורבא דרבנן לאדם אחר, עכ"ה. והפשטיד"א אסור להניח לגויה לישא אותה לתנור דאמר רב בשר שנתעלם מן העין אסורה ואם נתן בה סימן מותר, הג"ה, ומיהו אין הלכה כרב דקאמר תלמודא ורב היכי אכל בישרא ולא קאמר ואנן היכי אכלינן בישרא משמע דלית הלכתא כוותיה דרב, עכ"ה. לשון תשב"ץ (דיני איסור והיתר סי' ש"ל). פעם אחת הביאו מבית הקרוב רגלים מסומנין בחותם ישראל והיו מקצתן שלא היו חתומין ואסר ר"י אותן שלא היו חתומין שמא הוחלפו, עכ"ל תוס'.
וט' חנויות כולן מוכרין בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ולקח מאחד מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח ספיקא אסור דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי מן התורה, ובנמצא הלך אחר הרוב ולא גזרינן שמא יקח מן הקבוע של איסור אחרי שהוא מבורר, אך אם בא גוי ונטל בפנינו הוי כנלקח ואם שלא בפנינו הוי כנמצאא), ובעלי חיים אמרינן בזבחים (דף ע"ג) דהוי קבוע וגזרינן שמא יקח מן הקבוע אחרי שאינו מבורר והיינו דווקא באיסורי הנאה או בשביל חומר קדשים. א) וכי אמרינן דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי הני מילי כשאיסור הקבוע מבורר אבל בתערובת לא דאם לא כן לא תמצא איסור בטל ברוב, ומיהו לענין תערובת בעלי חיים דחשיבי ולא בטלי אמרינן בזבחים (דף ע"ג) דחשיב קבוע מדרבנן אף על פי שאינו מבורר ואפילו הכי דפירש גזרינן שמא יקח מן הקבוע מאחר שאין האיסור מבורר כדמוכח בזבחים פרק התערובת (שם). ועל העדר שלקח הארי או הזאב אחד מהם והחזירו ונתערבו יש רוצים להתיר כל אחת ואחת לבדה משום ספק ספיקא שמא אין זו שלקח הארי או הזאב ואם תימ' לומר היא זו שמא ביד שמא בשן, אבל אין להתיר מטעם ביטול ברוב דהא בעלי חיים חשיבי ולא בטלין, וליכא למימר נמי ניכנשינהו כי היכי דליניידי ולימא כל דפריש מרובא מפריש דהא איכא למגזר שמא יקח מן הקבוע כההיא דזבחים פרק התערובת (דף ע"ג), ומיהו בפנים פירש דדוקא בקדשים או באיסורי הנאה החמירו לגזור שמא יקח מן הקבוע אבל לא בעלמא, ומיהו קשה קצת דהא מדמה לענין דאיסורא ברובא (איתא) [כדאיתא] [פרק החבית] (חבית) של תרומה להנהו מעות דלעיל דהוי איסור הנאה אף על גב דתרומה מותרת בהנאה אלמא לא שנא, וגבי דברים המותרים מטעם ספק ספיקא אין נראה לפי מאי דפירש רבינו ברוך וגם בפנים דדברים החשובים שלא להתבטל ברוב אפילו בספק ספיקא אין להתיר, לכך נראה לאסור כל העדר מספק עד שנים עשר חדש בזכרים ובנקיבות עד שיתעברו וילדו שיהא גם העיבור לאחר הספק [סמ"ק].
<h2>דף צז:</h2>
דיני ביטול בשר בחלבא) כשתוחבין כף חולבת בקדירה של בשר או להפך משערינן בכל מה שנתחב בקדירה דלא ידעינן כמה נפק מיניה, אבל מה שלא נכנס לרוטב אינו אוסר ואפילו בכלי מתכותב), ואם תחבה שני פעמים ולא נודע בנתים יש להצריך שני פעמים ס', וראיה ממסכת תרומות (פרק ה'). וחמש דינין הן, הראשון, דהיכא דכף בת יומא כשיש בקדירה ס' מן הכף הקדירה והתבשיל מותרים והכף אסורהג), ואם אין ס' הכל אסור ואפילו הקדירה ואפילו בהנאה, אך לתת לתוכן פירות או צונן מותר מאחר שאין ההנאה מגוף האיסור. דין שיני, היכא שאין הכף בת יומא אין צריך ס' והקדירה והתבשיל מותרין, והכף אסורה לתוחבה לא בקדירה של (ביצה) בשר ולא בקדירה של חלבד). דין שלישי, דצריך החכם לחקור אם נתנו מים בקדירה אחר תחיבת הכף דודאי אין אותן המים מצטרפין להתירה). דין רביעי, ואם נשפכו המים שבקדירה וספק אם היו בו ס' באותה שעה או לא לפרש"י דטעם כעיקר דרבנן אזלינן לקולאו) ולפי' רבינו תם דהוי דאורייתא אזלינן לחומראז). דין חמישי, כתוב בספר תרומה (סי' ע"ה), חכם הבא להתיר קדירה בשביל שאינה בת יומא צריך לחקור אם הוחמו מים חמין בקדירה בתוך מעת לעת שאם הוחמו הוי הטעם הפולט איסור שאין בו ס' דבכולה קדירה משערין ונעשה בן יומו, ודווקא מקדירה הבלועה מאיסור אבל בקדירה שנשתמש בה בשר ואחר כך מים חמין בתוך מעת לעת של בשר ובתוך מעת לעת השני נשתמש בו חלב מותרתח), ויש הרבה מקילין גבי דין ראשון דחמין כי אחרי שאין גוף האיסור בן יומו אין לה להחשיבו בן יומו וכן הדעת נוטה. א) מעשה שבשלו מים בקדירה חדשה ותחב בו כף חולבת בת יומא ולא היו במים כדי לבטל, ואחר ימים חזרו ובשלו בו מים פעם אחרת ותחבו בה כף של בשר בת יומא ולא היה בה ס', ואומר ר"י אבי זה הספר ז"ל כיון שנבלעה הקדירה מפגם בשר בחלב אסור להשתמש בקדירה בשר או חלב אך לבשל בה דגים מותרת, מיהו כיון שהקדירה חדשה ולא בשלו בה חלב מעולם אף על פי שתחבו בה כף חולבת שהיתה בת יומא וגם אין בקדירה ס' מכל מקום אין הקדירה נעשית חולבת בכך לאסור אם בשלו בה בשר אחרי כן אפילו [בו] ביום משום דהוי נ"ט בר נ"ט יוצא מן הכף תחילה מחלב על הכף ומן הכף על המים שבקדירה ומן המים אל הקדירה עצמה ועדיין הוא היתר, ומהאי טעמא נמי אם לאחר מעת לעת מתחיבת הכף חולבת הוחמו בה מים חמים ותחבו בה כף של בשר בת יומא מותר להשתמש בה לכתחילה בקדירה בשר דטעם דחלב שנבלע בה בקדירה בתחילה על ידי הכף חולבת לא חשיב טעמא כדפרישית, ואמנם אמת כאשר פסק הרב בפנים דקדירה הבלעה מבשר בחלב אפילו בפגם אסור להשתמש בה לכתחילה לא בשר ולא חלב ומשכחת לה כגון קדירה של חלב שנשתמש חלב בעין ואחר מעת לעת נשתמש בה בשר הבשר מותרת משום טעמא של חלב שהוא פגם לפי שאינה בת יומא אבל בקדירה אסור להשתמש בה לכתחילה לא בשר ולא חלב לפי שהיא בלועה מפגם בשר בחלב, ואם היא של מתכת יגעילנה לאחר מעת לעת של מעשה שני, עכ"ל — הג"ה, ובדיעבד מותר מה שבשלו בתוכה אם אינה בת יומא, לשון תשב"ץ (סי' שמ"ז) — ואם היא של חרס (מותר בדיעבד כשאינו בן יומא ומה שאמרו אין כלי חרס) אין לו תקנה להשתמש בה לא בשר ולא חלב, עכ"ל הג'. נראה עיקר שאין חילוק בין כלי חרס לשאר כלים לענין פגום ואם כך אפילו כלי חרס מותר בדיעבד כשאינו בן יומו, ומה שאמרו אין כלי [חרש] יוצא מידי (דופיו) [דופנו] לעולם שאין לו תקנה להגעילו היינו כשהוא בן יומו, עכ"ל תשב"ץ (סי' שמ"ז בהג"ה). בשם ר"י מקורביל, אם הוחמו מים בקדירה חולבת — בת יומו לא הוי ושריא לגמרי עכ"ל — והיא נקיה ונתנו אותם מים בקדירה של בשר נ"ט בר נ"ט דהיתר הוא וכשר, ועוד משמו בשר רותחת שנתנו בקערה חולבת בת יומא נקיה אפילו בכלי. מעשה במחבת שמתקנין להיות חולבת בהגעלה ומלאוהו מים על האש ולקחו מחבת קטנה חולבת שעושין מחלב של גוים לתינוקת ונתנה לתוך הגדולה לזרוק המים, ומו' ז"ל הכשירה דלא חמיר (איסור) חלב של גוים לאוסרה. מעשה במכתש של עץ שקורין מורטי"ר שנתנו בתוכה תבשיל ובשר ימים רבים ועשו בתוכו טעם לאכול בשר ונתנה בתוך קערה חולבת שאכל בה חלב חם בו ביום והתיר מורי ז"ל לאכול בשר או גבינה לכל דבר שירצה, וכן הדין נותן בשומן הנדוך במדוכה של בשר שהודח ואין בו שמנונית בעין שרי לאכול התבשיל בחלב, וכן פלפלין הנדוך באותה מדוכה ינתן בתבשיל של חלב וכן היה נוהג רבינו מורי אריה מפרי"ש הלכה למעשה, עכ"ל]. ב) [דבמתכות חם מקצתו חם כולו, והיה נראה דגם מקצתו מה שלא נכנס ברוטב פולט הוא, ואפילו הכי אינו אוסר בכלי מתכות אלא מקום שנבלע בו האיסור, והראיה בפרק דם חטאת (זבחים דף צ"ה), בהרי"ל]. ג) [בין עם בשר בין עם חלב לפי שהיא בלוע מבשר בחלב ואפילו בדיעבד נמי אוסרת אם חזרו ותחבוה בין עם בשר בין עם חלב כל זמן שהיא בת יומא מזה, ויש לתמוה על זה דאמרינן כשהכף בת יומא ויש ס' בקדירה מן הכף (אם כן א"כ יחשב) דהקדירה מותרת והכף אסורה בין עם בשר בין עם חלב [ולמה] כיון שיש בה ס' בקדירה מן הכף אם כן א"כ יחשב לכף בהגעלה מבליעה ראשונה ויהיה לה דין הקדירה עצמה אם בשר בשר ואם חלב חלב, וי"ל דילמא אתי למטעי אטו היכא שלא נתחבה הכף בקדירה כי אם מקצת ועוד דהגעלה אינה מועלת כי אם דוקא במים רותחים כל כך שמעלה רתיחות בולניי"ש בלע"ז ולענין הצרכת ס' אפילו כשאינה מעלה רתיחות רק שתהא היד סולדת בה, ועוד דבספק רתיחות [מצרכינן] ס' והגעלה אינה מועלת כי אם בודאי רותחת, ועוד אנו מצרכינן [ס'] מן הכף כל' אפילו בספק תחיבת כולה והגעלה אינה מועלת כי אם בודאי תחיבת כולה]. ד) [אך בדיעבד אינה אוסרת מחמת בליעה ראשונה כיון שאינה בת יומא מבליעה ראשונה אך מותר לתוחבה בתבשיל חם שאין בה בשר ולא חלב מש"כ בכף בת יומא]. ה) ואני אומר שאם בשוגג הוסיפו בהם אפילו לא היה בו ס' מתחילה כיון שיש ס' עכשיו מן הרוטב על האיסור הנמחה בתוכו מותר אם ידוע בודאי כמה היה האיסור וידוע שיש עתה בודאי ס', אחת דכבר הוכחתי דהא דאפשר לסוחטו אסור דבמים או בכל דבר המתערב מותר, אבל במזיד הוסיפו עליו ודאי אסור שכבר הוכחתי הא דאין מבטלין איסור לכתחילה אם עבר ובטלו אסור, וכן אם אין ידוע לבסוף כמה היה האיסור בתחילה שלא התירו במסכת תרומות (פ"ה מ"ט) אין ידוע כמה נפלה אלא בתרומת תאנים בלבד דעיקר איסורו דרבנן, עכ"ל בתרומה חדשה (עיין בספר התרומה סי' מ"ט). ו) [אפס אדם שאינו יודע לשער זה אינו קרוי ספק, עכ"ל ס"ג (סי' קמ"א)]. ז)0[ונהגו העולם כפירש רבינו תם, (חולין דף צ"ח ד"ה אמר רבא)]. ח)0[דאף על גב דהחמין בנתיים משוי להו בן יומו הוי לשבח מכל מקום איכא נותן טעם בר נותן טעם דהיתר בתחילה מן הבשר בקדירה ואחר כך מן הקדירה למים חמין שהוחמו בנתיים ואחר כך מן המים לקדירה והכל בהיתר, אבל בקדירה הבלועה מאיסור אין להתיר מטעם זה כדפירש"י גבי קיבה שפירש דלא שייך היתר דנ"ט בר נ"ט כי אם מהיתר להיתר כגון מבשר לחלב אבל גבי איסור אף על גב דלגבי האיסור עצמו הוי נ"ט [בר נ"ט] מכל מקום כל מה שיוצא ממנו אפילו ההיתר אוסר משום דקיימא לן חתיכה עצמה נעשית נבילה אפילו ההיתר שבה, הלכך אף על גב דלגבי האיסור הנבלע במים חמין שהוחמו בנתיים הוי נ"ט בר נ"ט בהיתר דאחרי כן מכל מקום המים עצמן לבדן אסורין משום דחתיכה עצמה נעשית נבילה כדפרישית וכמו כן המים נעשים נבילה [כשבלעו] (כשבעלו) מן האיסור, אבל גבי היתר בהיתר [כמו בשר] בחלב כשמים בלועים מבשר מכל מקום אין שם בשר על המים הלכך כשהלך אחרי כן ונותן טעם בחלב אין לחוש כי אם הטעם מבשר שבתוך המים שחוזר ונכנס בחלב ואותו טעם דבשר שבמים הוי נ"ט בר נ"ט כדפי'. ומהאי טעמא אומר רבינו ברוך דבצלים או כרשין הבלועין מאיסור ונתנם בקדירה של היתר צריך ס' מכולם ולא סגי בס' מן הבליעה, אבל אם הכרשין או הבצלים בלועים מטעם בשר ונתן אותם בקדירה של חלב או להיפך אין צריך ס' רק מן הבליעה ולא מכולם, והיינו טעמא משום דגבי איסור הבלוע שם האיסור על כל החתיכה אבל גבי בשר אין שם בשר על כל החתיכה כדפי'. וכי תימא היא גופא טעמא מאי מאי שנא זה מזה דגבי בליעת איסור חשבינן כולה חתיכה כבליעה עצמה וגבי בליעת היתר דבשר בחלב לא חשבינן כולה חתיכה כבליעה עצמה, י"ל דטעם דבליעת איסור היינו משום דאפשר לסוחטו אסורה — פי' שאם היה יכול לסחוט האיסור הנבלע חוץ לחתיכה שלא היה נשאר בה שום טעם איסור מכל מקום אסורה החתיכה לעולם כיון שחל עליה איסור שעה אחת — וזה לא שייך גבי בליעה דהיתר. אם יש בקדירה חולבת קטנית ומים וחלב ונפל כף מן הרוטב עם הקטנית בקדירה של בשר לא בעינן ס' כי אם לפי החלב שבתוך הכף שעם המים וקטנית, ואם בקדירה מן החלב ונפל מאותה הקדירה כף מלא בקדירה אחרת בעינן ס' מכל מה שבכף שכל מה שבקדירה נעשית נבילה, עכ"ל תוס'. מעשה במחבת שבשלו בה חלב והעבירוה מעל האש ושהתה על גבי קרקע ועירו מחלב שבתוך המחבת בקערה שנשתמש בה בשר וחזרו ועירו החלב לתוך המחבת ואסר הרב הקערה והתיר החלב משום ספק ספיקא שמא הקערה אינה בת יומא ואם תמצא לומר היא בת יומא ספק אם היד סולדת בו שהרי שהתה על גבי קרקע. מעשה במחבת חולבת בת יומא שבשלו בה דגים ולקחו כף של בשר והסיר אישקומ"א בדופן הכף ולא בעומק, והתיר ריב"א הדגים והמחבת מטעם דלא הסיר בעומק והכף איסר מטעם שהמחבת חולבת היתה בת יומא, ואחר כך היה מעשה שאותה כף בעודה בת יומא תחבוה בקדירה של בשר שלא היה בו ס' ונראה לו להתיר אף על גב דאין בו ס' כיון דלא נאסר אלא מטעם דופן ולא מטעם עומק ויש בו ס' והכל מותר מחבת ודגים, עכ"ל תו'].
<h2>דף ק.</h2>
דין בטול דבר יבש ברי' שנתערבה לא בטלהא), וכן חתיכה הראויה להתכבד אינה בטילה, ודבר שדרכן לימנות לעולם פלוגתא דר' מאיר ורבנן (יבמות דף פ"א) דר' מאיר אמר לא בטיל וחכמים אומרים מבטל בטיל חוץ מששה דברים ולדברי רבי עקיבא שבעה כדאיתא פ"ק דביצה (דף ג') ומספקא לן הלכה כמאן אע"ג דיחיד ורבים הלכה כרבים מכל מקום כיון דבכמה מקומות מייתי הניחא למאן דאמר את שדרכו לימנות וההיא פלוגתא לית' כי אם לרבי מאיר משמע דהלכה כרבי מאיר, וגם במילתא דרבי מאיר מספקא לן אי את שדרכו לימנות שנינו כרבי יוחנן או כל שדרכו לימנות כריש לקיש (יבמות שם) ונראה דהלכה כרבי יוחנן דאמר את שדרכו לימנות שנינו. ודין חתיכה הראויה להתכבד רוצה לומר כמו עתה, אך אם בהמה עם הצמר או עוף עם הנוצה אין זה ראויה להתכבדב) אך אם אין מחוסר רק בישול שפיר מיתקרי מתכבד, ובני מעים אמרינן בנדרים (דף נ"ד) לאו בני מיכל נינהו ואוכליהון לאו בר אנש ואם כן אין ראוין להתכבדג), וכל אילו שאמרו שבטלין מן הדין אין צריך לזרוק אחד מהם אך כי נהגו העולם לזרוק אחד שלא כדין דהא אמרינן בכל אין צריך להרים אחד חוץ מן התרומה מפני גזל השבט (ירושלמי ערלה פרק א'), ואפילו נתבשלו כולם יחד אפילו הרוטב מותר מן הדין אחרי שכבר נתבטל, וכל אילו שאמרנו שאין בטלים יש אומרים אפילו הם ספק איסורא אינם בטלין כדקאמרינן (ביצה ג') ביצה ספיקא אסורה נתערבה באלף כולן אסורות דמוקי לה תלמוד מעיקרא כספק טריפהד) ואע"ג דספק ספיקא מותר אפילו באיסורא דאורייתא מכל מקום הכא כיון שאין שתי הספיקות מענין אחד שרינן, ולא היא דבמסכת תרומות מוכח דשרי (תוספתא תרומות פ"ה ה"י)ה). א) כגון דג טמא או עוף טמא או גיד הנשה ודוקא שלמים אבל צפור טהורה שנתנבלה או טריפה אינו קרויה ברי' אפילו שלימה. כל דבר שנאסר מחמת בליעה שבא לו האיסור ממקום אחר על ידי בליעה אינן קרוין ברי' ולא דבר שבמנין ולא ראויין להתכבד זה הכלל יבש ביבש ואין האיסור ניכר כגון מין במינו בטל ברוב אם (אין) אינן ברי' או דבר שבמנין או ראוי להתכבד. ביצים שנמצאו בתרנגולת השחוטה מותר ליתנם בתבשיל של חלב אם הם בקליפה דוקא ואינן צריכים מליחה אבל כשאינן בקליפה אסורין בחלב וצריכין מליחה ואם נמצאת ביצה בתרנגולת נבילה אסורה אטו ביצה טריפה שנגמרה באיסור, עכ"ל השערים. ואם נתערבה אותה ביצה עם שאר ביצים אפילו באלף כולם אסורים ואפילו ביצה מספק טריפה אוסרת אפילו נתערבה באלף כיון דהוי ספיקא דאורייתא, עכ"ל תוס' (ביצה דף ג' ד"ה ואחרות). ב) [סמ"ק]. ובטלים, ואף על גב שלאחר מכאן מסירים הנוצה והעור מכל מקום כיון דבתחלת התערובת נתבטלו שוב אין חוזרין ונעורין ומהאי טעמא נמי שרי לבשל הכל יחד, וראיה מההיא דפרק התערובת (זבחים דף ע"ג) דפריך תלמודא אלא מעתה מגיסא הכי נמי דאסור וכדפרי' שם בשיטה, ואם תאמר האיך התרנגולת בטלה בנוצתה נהי דמשום כבוד ליכא מכל מקום איכא משום דבר שבמנין, ויש לומר הא פסקינן הלכה כרבי יוחנן דאמר את שדרכו למנות לעולם דוקא אינו בטל ותרנגולת אין דרכה למנות לעולם דאפילו בהמה גסה לא חשיב תלמודא את שדרכו למנות לעולם מדפריך תלמודא גבי שור הנסקל הניחא למאן דאמר וכו' פרק התערובת (דף ע"א), ומהאי טעמא ביצה טריפה בטלה אך ביצה ביום טוב אינה בטלה ביום טוב ואפילו ספק אינה בטלה משום דהוי דבר שיש לו מתירין כדאיתא פ"ק דביצה (דף ג'). וכבש שלם ואחר הפשט או רביע שלם צ"ע לענין ביטול. והרבה בהמות או כבשים שנשחטו יחד ונבדקו ונמצאו כשירים ואחרי כן חתכם לחתיכות גדולות הראויות להתכבד ונתערבו כל החתיכות ונמצא ריאה אחת טריפה ואינו יודע מאיזה מהם היתה כולם טריפות מפני שכל אחת ואחת ראויה להתכבד, עכ"ל תשב"ץ (סי' שכ"ט). ג) ומכאן הורה ריצב"א על קרקבן של תרנגולת טריפה שנתערבה עם קורקבין כשירין שהוא בטל ברוב והוא הדין דנראה לענין טבחיא ושאר בני מעיים, פי' שאין זה דבר במנין וגם אינו ראוי להתכבד, עכ"ל תוס' (נדרים דף נ"ד). ד) ומכאן הורה ר"י על רגלים של ספק [טריפה] שנתערבו ברגלים אחרים של היתר שאינם בטלים ברובן והיא גופא קשיא דהא אפילו דודאי טריפה היה להם להתבטל לפי מה דמסקינן דהלכה כרבי יוחנן דאמר את שדרכו לימנות שנינו ושמא משום חשש דכיבוד נהגו בה דמסתמא רגל של בהמה גסה עשוי להתכבד ושל דקה נמי אפילו אם תמצא לומר שאינה עשוי להתכבד מכל מקום לא פלוג רבנן ואם לא הסיר הטלפים צ"ע, (עיין ב"ח יו"ד סי' ק"י). ה) וצ"ע שם וס"ג ונכון להחמיר כי גם רבינו ברוך פסק להחמיר. פסק רבינו ברוך וכן בפנים דהיכא שהאיסור חשוב שלא להתבטל ואין לנו להתירו אפילו בספק ספיקא, ופירש בפנים הטעם לפי שאין שתי הספיקות מענין אחד, אבל יש מפרשים משום דטעמא דספק ספיקא מותר היינו משום דאיכא למיתלי ברובא דהיתרא ואם כן כי היכי דאסור שיש בו חשיבות אינו בטל ברוב כמו כן לא יהיה מותר על ידי ספק ספיקא דהוי נמי טעמא משום דאיכא למיתלי ברובא דהיתרא, ומיהו הא ליתא דמעשר שני יוכיח דאינו בטל ברוב כדאיתא פרק הזהב (דף נ"ג) ואפילו הכי כיון דאיכא למיתלי ברובא דהיתרא שרינן כדמוכח בההיא דמעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה. כדקאמרינן ובהר הבית חולין משום דתלינן ברובא דהשתא וכן בירושלים בשאר ימות השנה [סמ"ק].
<h2>דף קד:</h2>
תני אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן פירוש בלא קינוח הפה ובלא נטילת ידים, ומפר"ת אפילו אכל העוף קודם וטעם דאגרא לפי שהעוף אינו נדבק בידים ובשינים ובחניכים, ויש לפרש עוד דבריו דסבירא ליה בשר עוף בחלב אינו אלא מדברי סופרים כדברי ר' עקיבא שאומר חיה ועוף אין מן התורה ותפס עוף בדבריו לפי שמצוי יותר מהחיה, ומתוך זה הפירוש מתיישב מה שלא נהגו כמותו כי יש לנו לומר דסבירא ליה בשר עוף אסור מן התורה לאוכלו בחלב ומחמירין כבית הלל ואפילו להעלותו עם גבינה על השולחן אסור פן יבא לאכול באילפס רותח עם גבינהא). אכל גבינה ורצה לאכול בשר צריך נטילת ידים בנתים עם קינוח הפה והדחה, ומסיק התם דדוקא בלילה אבל ביום לא צריך שיכול אדם לראות אם גבינה מדובקת על ידו או לאב). א) [ואם כן יש להחמיר בעוף כמו בבהמה לכל מילי [סמ"ק]. ב) [ומיהו יש להחמיר אפילו ביום שפעמים הגבינה שמינה ומדובקת הלחלוחית בידים ולאו אדעתיה [סמ"ק]. גרסינן בירושלמי בפרק אלו דברים בפסחים (הלכה ה') אמר ר' יוסי דאכל חובץ פי' גבינה ובעי למיכל קופד פי' בשר צריך מבערה פיתתה פי' צריך לבער מעל השלחן שיורי פת שנאכלה עם הגבינה, עכ"ל ס"ג (סי' קמ"א).
<h2>דף קה.</h2>
ואמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה אכל גבינה מותר לאכול בשר, ומפרש בה"ג ור"ת (תוס' ק"ד ע"ב ד"ה עוף) דהא דקאמר אכל גבינה מותר לאכול בשר רוצה לומר בלא קינוח הפה ובלא נטילת ידים ואכל בשר אסור לאכול גבינה היינו בלא נטילת ידים ובלא קינוח הפה אבל בנטילת ידים ובקינוח הפה מותר לאכול גבינה אחר בשר אפילו בתוך אותה סעודה, ומור עוקבא שהיה (מניחין) ממתין עד סעודה אחריתי חומרא בעלמא הוא, מיהו נהגו העולם כפירש רש"י שגבינה אחר בשר אסור אפילו בקינוח והדחה עד שיעור שהויי סעודתא אחריתי, ואז מותר בלא קינוח הפה ולא הדחה ובלבד שלא יהיו בשר בין השינים, ובשר אחר גבינה מותר דווקא על ידי קינוח הפה והדחה, ורש"י פירש מותר דקאמר היינו דווקא בקינוח ובנטילת ידים ואסור ר"ל אפילו בקינוח הפה ובהדחה עד סעודה אחרת והיינו שש שעות, ויש מפרשים סעודה אחרת היינו ברכת המזון בלבד מיהו ברב אלפס [ובמימון (הלכות מאכלות אסורות פ"ט הל' כ"ח)] פירש דבעי שיהוי שיעור שש שעות וכן משמע מתוך פרש"י. ודווקא כשאוכל בשר בעין אבל אם אכל תבשיל כגון ביצים מטוגנים בשומן או שלקות מותר לאכול גבינה אחריו בקינוח והדחה לכל הפרושים, כדפירש בתוספות (ק"ה ע"ב ד"ה לא שנו) גבי ההיא דקאמר אבל בין תבשיל לגבינה חובהא). א) ואינו אוכל שום בשר אחר גבינה כי אם בשר עוף אבל אחר חלב אוכל כל מיני בשר — הגה"ה, ומיהו נהגו העולם שאין לחלק בין גבינה לחלב ואוכל בשר בין אחר גבינה בין אחר חלב על ידי קינוח והדחה בין בשר עוף בין בשר אחרת, עכ"ה. בירושלמי דפסחים פרק אלו דברים (ה"ה) אמר ר' יוסי ההוא דאכל חובץ פי' חלב ודעתיה למיכל קופד פי' בשר צריך למעבר פריסתאי, מכאן הוכיח הרב ר' שמואל כשאדם אכל גבינה ורוצה לאכול בשר צריך לאכול [חתיכות לחם בינתים]. כתב בה"ג (הלכות גיד הנשה) היכא דאישתלי ושדא כמכא דחלבא אי נמי חלב חלבא בגו כסא מחוור ליה לכסא במיא קרירי ושפיר דמי למיכל ביה בשרא מאי טעמא דחלבא אפילו בשעה דחלבין ליה צונן היא, עכ"ל תשב"ץ (סי' שנ"ו).
<h2>דף קז:</h2>
וצורר אדם בשר וגבינה במטפחה ובלבד שלא יגע זה בזה שאם יגעו זה בזה אף על פי שצונן הם יצטרך בהן הדחהא), רבן שמעון בן גמליאל אומר שני אורחין שנתארחו בפונדק אחד [אחד] בא מן הצפון ואחד בא מן הדרום זה בא בחתיכתו וזה בא בגבינתו אוכלין על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה ואין חוששין מאחר שאין מכירין זה את זה אע"פ שאין דבר מפסיק דלא אסרו אלא מעין תפוס אחת ופירש רש"י תפוס שמכירין זה את זה. א) [ומיהו אם הם מבושלין או צלויין והם לחין בעי קליפה כי ההיא דבר גוזלא אבל בחיין סגי בהדחה אפילו הן לחין רק שלא יהיו לחין מחמת מליחה דמליח כרותח, אבל היו שניהם מלוחין שניהם אסורין כשנוגעין זה בזה ואם האחד מליח וחבירו תפל התפל אסור והמליח מותר, ואם הן יבשין אפילו הן מלוחין סגי בהדחה כיון ששניהם חיין [סמ"ק]. [כל בשר חי או צלי שנפל עליו חלב בין שיש מלח בחלב לבדו או בבשר לבדו הכל אסור עד ס' כיון שהאיסור צלול רק שיהא שם מלח כראוי שיחשב כרותח מחמת אותו מלח, עכ"ל ס"ג (סי' קל"ז). והגוזל שנפל לכותח שהותר זה מפני שהגוזל היה תפל וגם הכותח לא היה בו כי אם מעט מלח, ואם אין מלח לא בבשר ולא בחלב אם אין שם בקעים הכל מותר בהדחה רק שיהא הבשר חי בענין הגוזל שאמרנו ואם צלי הוא אף בלא בקעים צריך קליפה, עכ"ל תוס' (דף קי"ב ד"ה ודגים)].
<h2>דף קח.</h2>
[דין] טיפת חלב שנפלה על חתיכה של בשר, אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה אסורה, ומיירי בכולה ביובש אבל אם מקצתה בתוך הרוטב שהחתיכה מושכת אותה על הרוטב מסייע הכל לבטל אבל כשהיא כולה ביובש לגמרי נאסרה לבדהא), ואם ניער אחרי כן אחרי שקבלה אותה חתיכה טעם מן החלב ונאסרת לפי שהיתה כולה ביובש כדפרישית צריך ס' מן החתיכה, ואם יש שם ס' מן החתיכה מותר השאר אבל אותה החתיכה לעולם אסורה. וטיפת חלב שנפלה על דופן של כלי מספקא לן פרק דם חטאת (זבחים דף צ"ו) אי מפעפע בכל הכלי או לא, הלכך כשנפלה כנגד הרוטב ויש ברוטב ס' מן הטיפה מותר ממה נפשך אי מפעפע בכל הכלי הרי נתבטלה ואי אינו מפעפע אם כן לא יאסור, אבל אם נפלה נגד הריקן שמא מפעפע בדופן הקדירה עד סמוך לרוטב כל כך שאין ס' מן הטיפה ונעשה אותו מקצת כלי נבילה וכשיערה הרוטב מן הכלי וילך הרוטב על אותו מקצת כלי יאסרנו, לפיכך אם מיד הניחה להצטנן שלא הגביה הרוטב כלל מעת נופלו עד שנצטנן לגמרי מותר או בעוד שהוא רותח ינקוב הכלי מתחתיוב) וה"ר אפרים היה רוצה לומר דאין חתיכה עצמה נעשת נבילה אלא בבשר בחלב (דף ק' תוספות ד"ה בשקדם) ואין שיטת ההלכה מוכחת כךג). א) ואין נאסרת אפילו אותה חתיכה שהיתה נוגעת בה אף על פי שחתיכה שאיסורה מחמת עצמה כגון של נבילה היתה אוסרת חברתה במגעה מכל מקום חתיכה זו שלא נאסרה אלא מחמת בליעה אינה נאסרת הנוגעת בה ביבש אלא על ידי רוטב, עכ"ל ס"ג. ב) והעולם נהגו לאסור כשנפל בדופן שלא כנגד הרוטב אפילו יש ברוטב ס' מן הטיפה — תוס'. מעשה בא לפני הר"י מקולנ"א מקערה שנשתמשו בה חלב מעט והניחה תינוק על גבי קדירה של בשר חמה אבל לא היתה הקדירה מעלה רתיחות והתירה, דלמאי ניחוש ליה מאחר שאין החלב ניכר מבחוץ על גבי הקערה כי אם מבפנים, ואם היה החלב על גב הקערה מבחוץ קיימא לן שאסור כפירוש ר"ת שאמר טיפת חלב שנפלה על הקדירה מבחוץ אסור הכל אבל הכא לא היה ניכר החלב מבחוץ, ואין לומר יאסר מכח שהקערה בלעה שומן הקדירה ושוב חזרה ופלטה זה אינו מאחר שהקערה צוננת כי ההיא דזבחים (דף צ"ז) דרקיק שנגע ברקיק לא אסר אלא מקום מגעו מפני שמקצתו חמה ומקצתו צוננת הכא נמי האי קדירה אם נתנה טעם בקערה כמו מעלה רתיחות ודאי היה הקדירה מבלעת הקערה שומן ושוב פולטת הקערה ואוסרת הקדירה אבל כי האי מעשה שהקערה צוננת והקדירה אינה [מעלה] רתיחות אף על פי שהקדירה חמה בזה אין לאסור התבשיל. ושוב מעשה במחבת שעשו טיגון שומן ונשאר על דופני המחבת ולאחר עשו בה תבשיל של חלב ורצו להתירה מפני שהכלי אינו בן יומו, והרב אסרו מאחר שהיה השומן בעין וניכר אם לא היה בו ס' מן השומן דלא אמרינן לינה פוגמת אלא במאי דבלע כלי אבל דבר שהוא בעין ודאי צריך ס' ואם אין ס' הכל אסור, עד כאן לשונו. כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב הבשר אסור דמיד בלע חלב והחלב מותר בשקדם וסלקו שלא שהה כל כך דפליט החלב שבלעה, עכ"ל תוס' (דף ק"ח ד"ה שנפל). ג) ומסקינן שאין הלכה כרבי יהודה שאומר מין במינו אינו בטל, עכ"ל ס"ג. ופסק ר"ת כרבי מאיר דאמר מין במינו בנותן טעם, עכ"ל תוס' (דף צ"ז ד"ה אמר).
<h2>דף קט:</h2>
דין הלכות כחל, פירש רש"י לקדירה בין עם בשר בין בלי בשר בעינן קריעה שתי וערב וטיחה בכותלא), ולצלי בעי חתיכה שתי וערב ולרב נחמן בלא חתיכה, ולר"ת לצלי או לקדירה בלי בשר חתיכה שתי וערבב), ולקדירה עם בשר קריעה שתי וערב וטיחה בכותלג). א) וכן לעשות מולייתא שקורין פשטיד"א עם בשר, ואם לא קרעו שתי וערב אסור אף דיעבד אפילו בלא בשר שחלב הנפלט חוזר ונבלע וכיון שפירש אסור. ב) [וכן לפשטיד"א]. ג) [בפנים לפר"ת דבעי קריעה שתי וערב לקדירה בלי בשר או לצלי לכאורה משמע דלא סגי מאותה קריעה שקורעין אותו לשנים כשחולקין הרביעים של אליה לשנים, ומיהו לפי לשון התוס' שפי' לפר"ת הא דבעינן מועטות לגבי קדירה בלא בשר וגבי צלי היינו כדי להוציא את החלב שהוא כנוס בעין בתוך הכחל שיש לו טעם חלב גמורה, לפי זה היה נראה סגי באותה קריעה שקורעין הכחל לשנים כשחולקין הרביעים של אליה דבההיא קריעה יוצא החלב שהוא בעין בין שתי דפנות הכחל אף על פי שלא קרעו לאחר מכאן לא שתי ולא ערב כי אם קריעה מועטת דשמא יש לסמוך על זה דיעבד, אבל לכתחילה נכון לעשות כמו שבפנים. והנה העולם נהגו שלא לבשל כחל עם בשר כלל ואפילו בקריעה שתי וערב וטיחה בכותל, וצ"ע על המנהג דלכאורה מותר הוא לכל הפירושים, ואין חילוק בין כחל שהוא מבהמה מניקה לכחל שאינו מבהמה מניקה, ומיהו כמדומה לי ששמעתי ממרי רבינו יחיאל שיש לסמוך למנהג העולם על פירוש רש"י שפירש דלקדירה שהזכיר התלמוד גבי כחל בקריעה שתי וערב וטח בכותל היינו לקדירה בלא בשר והלכך לפי זה לא מצאנו שום היתר עם בשר בשום ענין ואפילו בדיעבד, וגם היה אומר דמהאי טעמא נהגו שלא לבשלו בקדירה כלל ואפילו בלא בשר לפי שסופו לבשל בשר בקדירה והוי כמו עם בשר, והיה אומר כי בשכבר היו נוהגין להיות להם קדירה מיוחדת לכחל לבדו, ומיהו אין לסמוך על זה עכשיו שאין רגילין עתה בכחל כל כך הלכך איכא למיחש דילמא אתי למטעי ולבשל בשר אחרי כן. ומיהו היה פשוט התרו לחתכו בסכין של בשר אפילו כשהיה הכחל רותח כיון שקרעו שתי וערב וטחו בכותל וחותכין לכתחילה בסכין [בשר] אחרי כן, וצ"ע מאי שנא מקדירה בלא בשר שהחמירו שלא לבשל בשר אחריו ושמא מה שהחמירו בקדירה אין זה משום בשר דאחרי כן אלא גזירה דילמא אתי לבשל בשר עם כחל ביחד וזה לא שייך בסכין, וצ"ע בספר רבינו ברוך ובס"ג. אבל רבינו ברוך הביא דההיא דכחלא תותי בשרא, וכך אין נותנים כחל וכבד אפילו בקריעה וטחו בכותל בשפוד בהדי בשר שפעמים שהם למעלה מן הכבד ועלוי בשרא אסור לכתחילה, עכ"ל. [וכן לעשות מלייאתא שקורין פשטידא עם בשר אם לא קרעו שתי וערב אסור אף דיעבד אפילו בלא בשר שחלב נפלט חוזר ונבלע וכיון שפירש אסור] דחלב דרבנן וכי נבלע אוסר בשר [הכחל, עכ"ל התוס']. דריש מרימא בין כבדא בין כחלא הלכתא תותי בשרא שרי עלויה בשרא דיעבד אין לכתחילה לא, פסק רש"י דלדידן אסור לגמרי לכתחילה לפי ששפודין שלנו אינו תלויין אלא שוכבין ופעמים שמרים זנב השפוד ונמצא תחתון עליון ופעמים שמשפילו ונמצא תחתון עליון, ולפיכך בין הכבד לצד הראש בין לצד הזנב אסור, ואומר מהר"י דלענין מליחה בין כבדא בין כחלא תותי בשרא שרי לכתחילה ועילויה בשרא שרי בדיעבד, עכ"ל תוס' (דף קי"א). בפרק גיד הנשה (דף צ"ז) מפרש שאף על פי שבשאר איסורין צריך שיהיה ס' של היתר לבטל האיסור ואין האיסור ממנין ס' בכחל שנתבשל בקדירה עם בשר הואיל וכחל מין היתר הוא וגם חלב הנבלע בו אינו אסור מן התורה כי חלב שחוטה מדברי סופרים שיעורו בס' וכחל מן המנין, אפס אין להתיר אלא ע"י ביטול זה כי אם בקדירה בהתבשלו, אבל הכחל עצמו אסור לפי שעד שלא נצטמק נתנה הקדירה טעם בכחל ונבלע טעם הבשר והחלב בגומות שבכחל ולא ישחט משם האיסור לעולם לפי שעשוי גומות גומות, ואם הכחל הזה נפל אחרי כן לקדירה אחרת אוסר אותה אף על פי שיש לתלות להקל שכל מה שסופו לפלוט יצא בקדירה ראשונה כמו שאנו מקילין בו לענין ס' מטעם שאמרנו, מכל מקום הואיל ואסרוהו חכמים עשאוהו כחתיכת נבילה לענין לאסור קדירה אחרת, וס' שאנו משערין בכחל זהו ס' כמו כולו לפי שכמה פעמים פ' בלע ואין לעמוד על הדבר כמה איסור יצא ממנו, עכ"ל ס"ג. מעשה היה בכחל ובשר שמלחו יחד בכלי מנוקב ושהו כדי מליחה ושוב לאחר כך הושמו יחד בכלי שאינו מנוקב ונטף מציר מהם, ושאלתי מהר"ם נ"ע והתיר שניהם [מרדכי (סי' תש"ב)].
<h2>דף קיא:</h2>
ודגים שעלו בקערה של בשר מותר לאוכלן בכותח ונהגו רבותינו אפילו נתבשלוא), אך צנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאכלו בכותח לפי שהשמנונית על גבי הסכין, ומיהו אם שמו הצנון בקדירה אינו אוסר אלא לפי חשבון שמנונית הבלועב). ומסיק התם (חולין דף קי"ב) דדווקא צנון אבל קישואין גריר ליבי פיסקיה ואכליהג), אבל לפת מתיר לגמריד) ועוד אם חתך לפת קודם שחתך צנון מותרה). א) ודוקא נתבשלו במים אבל ניצלו כמו שרגילים לעשות על גבי גדייאי"ל ב"ל לא ואפילו עלו או נתבשלו דוקא דיעבד אבל לכתחילה אסור להעלותו או לבשלו בכלי של בשר לאכלו בכותח כאשר אפרש בהג"ה בהלכות דין הגעלה (סימן קצ"ו). ב) מיהו בהג' פי' צנון שחתכו בסכין של בשר ונתנו בקדירה של חלב לא בעי' ס' מכל הצנון כי אם מן הבליעה לבד אבל אם חתכו בסכין של גוים בעי ס' מכל הצנון ואפילו אינו בן יומו משום דסתמא גבי סכין שיש שמנונית נדבק עליו אם לא מורק בכונה או שנועצה עשר פעמים בקרקע. (עיין חולין דף קי"ב ד"ה אגב). נוטל ידו כשרוצה לאכול בשר ורוצה לאכול דגים משום דחמירא סכנתא מאיסורא, תשב"ץ. ומכאן מתיר רבינו ברוך קערות של בשר בני יומ' שהודחו במחבת חולבת שאינה בת יומא אפילו בכלי ראשון ואפילו המים רותחין או איפכא קערות של חלב במחבת של בשר אבל אם שניהם בני יומן לא. וצריך להיזהר שיהיו הקערות מקונחות שאם היו מלוכלכות בשיורי המאכל ודאי הכל אסור, עכ"ל ס"ה. ביצים שנתבשלו במחבת חולבת אפילו היא בת יומא מותרין לתתן בתבשיל של בשר או איפכא, וכן מיני קטנית שנתבשלו בקדירה חולבת אפילו היא בת יומא מותרין לערותן בקערה של בשר בת יומא כמו דגים שעלו כו', עכ"ל תוס'. וכן דבש שנתבשלו בכלי בן יומו של בשר שרי לאכלו בחלב דהוי ליה נ"ט בר נ"ט בהיתר. עכ"ל תוס'. ג) פי' סגי לגרור מקום שחתך שהוא חריף מעט ונבלע בו הטעם אך אינו מתפשט כמו צנון, עכ"ל סר"ב. ד) פי' לפי שטעם הלפת משונה ומבטל טעם הנפלט בה בפ"ה, ומשמע דלפת דוקא אבל אם חתך בסכין לחם או ירוק או דבר שאינו חריף מכל מקום אסור לחתוך בו אחרי כן צנון או ירוק חריף שרוצה לבשל עם חלב, כך פי' רבינו ברוך בספרו, עכ"ל תוס' בפרק כל הבשר. ה) צנון שחתכו בסכין של בשר כו', פירש רבינו ברוך דמיירי אפילו אין הסכין בן יומו כדאמרן במסכת עבודה זרה (דף ל"ט) גבי חלתית, ולפי זה משמע אפילו בלא שמנונית בעין דאי בשמנונית בעין פשיטא (דכן) לי שאינו בן יומו [כבן יומו], ובפנים פי' דדוקא כשיש בעין שמנונית, ומיהו יש לישב לכל הפירושים דסתם סכין שיש שמנונית עליו נדבק. ועוד פי' רבינו ברוך שומין ובצלים וכרישין יש להם דין צנון וחלתית, ומיהו רבינו יחיאל אומר אין לך אלא מה שאמרו חכמים דוקא צנון וחלתית [ומביא] ראיה מההוא דאמר פרק גיד הנשה (דף צ"ז) דאין לך נותן טעם באיסורין יותר מבצל וקפלוט אלמא מדמי בצל וקפלוט לשאר איסורין, וכן הרבה גדולים שווין לו, [עיין לעיל הגה"ה מצנון ומיהו וכו' (קס"א)].
<h2>דף קיב.</h2>
אמר רב נחמן אסור להניח כד של כותח אצל כד של מלחא) אבל אצל חומץ מותרב), וכן כד של בשר אצל כותח מותר לפי שהעולם נזהרין, ופת שאפאה עם בשר צלי בתנור פסק רש"י לקולא דמותר לאוכלו בכותח, וגם יש אומרים דאפילו [צלה] דג עם בשר אסור לאוכלו משום דקשה לדבר אחר (ע"ז דף ס"ו בתוספות ד"ה רבא) ודווקא לתנור קטן כעין שלהם אבל בתנור גדול כעין שלנו אין להקפיד, ופירשו לי רבותי המחזיק י"ב עשרונים של מצה זהו תנור גדולג). א) פי' בתיבה אחת פן יפול מן החלב בתוך המלח בלא ראות וימליחו ממנו קדירת בשר. ב) פי' שאם אפילו יפול מן הכותח בחומץ מתבטל שם ואינו נותן טעם אבל חלב או כותח הנופל במלח נראה וניכר הוא מפני שהיא עבה. ג) ואם אפה בו ישראל פשטיד"א בצד אחד מן התנור וגוי אפה פשטיד"א של נבילה בצד אחר אין לאוסרו דודאי ריחא לאו מילתא היא, אבל אם יצא השומן של נבילה ונמשך תחת פשטיד"א של היתר או נוגעות זו בזו אסורה, ואותו דקר שקו' פיילן שבה מוציאין הפת מן התנור אם נמשך השומן של הפשטיד"א נבילה על גבו לא יוכל ישראל להשתמש בו באותו היום עד למחר ולמחר מצי להשתמש בה, ואף על גב דגזרינן שאינה בת יומא אטו בת יומא מכל מקום שאני הכא דלא אפשר שלא יעשה הגוי דקר חדש בשביל ישראל, וכן מחבת שלנו שקורין טרפ"א נראה דהוי כתנור שלהם שהן קטנים ואם אפה תחת הטרפ"א עם הפשטיד"א לא מצי למיכליה אלא עם בשר, עכ"ל תוס' (ע"ז דף ס"ו ד"ה רבא).
<h2>דף קטז:</h2>
וקיבה של נבילה ושל טריפה ושל גוים מותרים אם לא נמלחה בעור, ואם נמלחה בעור אפילו של ישראל אסורה, ואם שהתה שיעור יום אחד בעור אסורה אפילו בלא מליחה שהשהייה מבלעת מדרבנן כבישול, וכשירה שינקה מן הטריפה החלב צלול אסור והשאר הקרוש מותרא). א) בירושלמי דעבודה זרה (פרק שני ה"ז) איתמר ר' יוסי בר אבא בשם רבי יוחנן אמר מעשה בבני מעיים שבקעו להם זאבים יותר משלוש מאות צאן ובא מעשה לפני חכמים והתירו קבותיהם, אמרי ביצה גידולי גופה קיבה ממקום אחר באתה, ואר"ת שאין חולק פסק זה על משנתינו ששנינו כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה ששני עניינים של חלב בתוך הקיבה חלב צלול וחלב קרוש ומשנתינו מדברת בחלב צלול שדין חלב גמור יש לו ואם נמלח עם העור אסורה מטעם בשר בחלב ופסק הגמרא מדבר בחלב הקרוש שאותו חשוב פרש ואותו הקרוש אם נמלח בתוך הקיבה מותר, אפס אין להקל עכשיו בזה לפי שנראה כאוכל נבילות וטריפות אם היה מעמידה בקיבת נבילה ובקיבת שחוטת נכרי אבל אם בדיעבד העמיד או שנתערבה אחד באחד מותר, אף על פי שלשון הירושלמי והגמרא מוכיח ודאי שמעמידין לכתחילה נמנעין להתיר מפני מראית עין, ומאותן קיבות שאנו לוקחין בגדיים וטלאים שלנו אנו מניחין הקיבה בעור לאחר שחיטה ופעמים ששהה בעור יום שלם או יותר בלא מליחה יש לדקדק למה אין הקיבה נאסרת לפי שנבלעת על ידי שריה מטעמו של עור שהרי מצינו ששרוית יום שלם מבלעת לענין בשר בחלב שאמרו בפסחים (דף מ"ד) שקרוש היא דאי תרו ליה כולו יומא בחלבא שרי מן התורה ומדרבנן אסורין, ומפלט לענין ביין נסך שמערה המים מעת לעת, וגם עור הקיבה תאסור חלב הצלול ואוסרין זה את זה, ונראה ודאי שיש להחמיר בדבר. ואם תאמר ששם בגמרא ובמסכת עבודה זרה (דף ל"ה) מפרש טעם איסור גבינות גוים מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה משמע שאם היו מעמידין אותה בעור קיבה כשירה שאין לחוש והרי שנינו בפרק כל הבשר שאסור כאשר ביארנו, ויש לפרש משום בשר בחלב לא היו אוסרים הגבינות מספק מפני שאין כאן אלא איסור מדברי סופרים שהרי לא אסרה תורה אלא דרך בישול, עכ"ל ס"ג. אם העמיד גבינה בעור קיבה שחוטה טועם הגבינה על ידי קפילא ארמאה אם יש בה טעם בשר אסור ואם לאו מותר שהרי דבר המעמיד דבר המותר הוא, ולא דמי למעמיד בעור קיבה נבילה וטריפה שהמעמיד דבר האסור הוא ולכך אסרו גבינות הגוים, עכ"ל המיימון (הל' מאכ"א פ"ט הט"ז).
